אפיזודה קטנה ביום העיון

הרצאתו של דר' חגי משגב על 'כתובת רחוב' ביום העיון לגבולות ארץ ישראל, בלטה במיוחד בהקשבה של הציבור. היה שקט מוחלט והציבור שתה בצמא את דבריו. הייתה זו הרצאה יפהפיה ומשיבת נפש שסיפרה על קבוצת תלמידי חכמים היושבים באיזה אתרא קדישא מבודד ועוסקים בתורה, כותבים ומסכמים הלכות ורושמים אותם על הקירות ועל רצפת המקום. הציבור שכולו לומדי תורה המקדישים את חייהם לידעת התורה והבנתה, חש הזדהות אינטימית עם אותם חכמים שישבו באותו אתרא קדישא, לפני כאלף שש מאות שנה.

למי ששם לב, היה איזה אפיזודה קצרה תוך כדי ההרצאה, כאשר יהודי עם זקן מבוגר עם פיאות מסולסלות קדמיות, שישב בשורות האחוריות בצד השמאלי של האולם, נתן צרחה 'אני לא מאמין'. לולי שפנה אלי האיש בסיום המושב, לא הייתי זוכר את האפיזודה.

וכה אמר לי האיש:

"שמת לב למה שקורא כאן? לחז"ל היו שיקולים אסטטיים בעריכה!!! בא לי לצרוח את זה בקולי קולות!!!

הכתובת בפסיפס נראית מבולבלת, היא מתחילה ברשימות של אתרים ותוצרת חקלאית, עוברת לברייתא של של תחומי ארץ ישראל, ושוב היא ממשיכה ברשימות של אתרים ותוצרת. האמן לי, אמר לי האיש, זה היה סיבה עבורי, לא להתייחס לעורך הכתובת ברצינות. והנה מה מתברר, שהכתובת המקורית שהייתה על הקיר, נכתבה בתוך מסגרת ציורית של עיגול, שבמרכז כתבו את הברייתא של תחומין, שהיא ברייתא עתיקה וחשובה ומעלה ומתחתיה כתבו רשימות של אתרים יחודיים והדינים החלים על תוצרתיהם. כאשר העתיקו את הכתובת לפסיפס, נשמר הסדר, אבל האסטתיקה הלכה.

כעת שומו שמים!!!

הנה אנו לומדים משניות, בבלי, ירושלמי, מדרשים, מוטרדים לא פעם מהניסוח והסדר, ואיננו מודעים לכך שהסדר ואפשר גם הניסוח היה מושפע משיקולים אסטטיים. ברוב הפעמים האסטטיקה לא תיראה בצורה שהטקסט מופיע אצלנו כיום, אלא נצטרך לחפור, לדמיין ולהיות יצירתי כדי למצוא אותם". 

סיים האיש את דבריו, באידייש ובמנגינה נוברדיקית: היי… צריך לחזור למאימתי, ולהתחיל הכל מחדש! 

3 תגובות “אפיזודה קטנה ביום העיון

  1. הרב אליהו סולוביציק מאת

    להלן תגובה ששלח הרב זלמן קורן:

    בס"ד

    לאליהו,

    אינני יודע מה אתה שח (וחוששני שגם אתה לא יודע בדיוק מה אתה שח, ורק חלקת עם קוראיך איזה תחושות בטן בעקבות דברי אותו יהודי).

    במשנה שהיא טכסט מקוצר יחסית, יש לפעמים שיקולי עריכה כמו אידי דתנא ברישא, ומשנה ממקומה לא זזה וכו'. ועיין ברש"י בתחילת בב"ק שאותה לומדים בכל הישיבות, שם כתוב שסדר אבות נזיקין הוא כדרך שכתוב במקרא. ובתוספות הקשו על זה ונתנו טעם אחר לסדר שור ובור, וברשב"א האריך בדרך זו.

    אך בשיטה מקובצת שם (בשם תוספות הרא"ש) כתב: "ורש"י פירש דנקט שור ברישא כסדר לא הרי דסיפא ובתריה נקט בור דדומה לתיבת שור ותיבת הבער כעין תיבת מבעה ואפילו במקרא מצינו שמשנה לשונו לכתוב לשון נופל על הלשון כמו מוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו דיחזקאל שהיה ראוי לכתוב מְבוֹאָיו דמבא יאמר מבוא מקם יאמר מקום מלן מלון ובלשון רבים יאמר מבואיו מקומיו מלוניו אבל מיצא יאמר מוצא ואגב מוצאיו אמר מובאיו". (את הניקוד למובאיו שבמקרא לעומת מבואיו הראוי על פי דקדוק השלמתי ואינו במקור). ועיין עוד שם בתוספות בהתלבטות מתי כותב במשנה "הן" ומתי לא. ומי שלא יודע דברים אלו, אכן מסיבה זו צריך אולי צריך ללמוד "מאימתי" מחדש, אך לא בגלל שד"ר משגב נתן איזו הרצאה בכינוס שלך.

    עכ"פ התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ערוכים בעיקר בדרך של משניות שאחריהן משא ומתן. בירושלמי שאין לו עריכה סופית, לעיתים קשה לעמוד על המסקנה כפי שהיא עולה בדרך כלל בבירור בתלמוד הבבלי. לעיתים מתוך העיון אנו יכולים לעמוד על שאלה כמו האם שני חלקי משא ומתן נאמרו בבית מדרש אחד ברציפות, או שמא שולבו שם קטעים אחרים, כי מופיעים שם לעיתים אמוראים מדורות שונים, וכפי שעמדו על כך ראשונים.

    ידוע כי יש חוגים אקדמאיים שניסו (בדרך כלל בחוסר הצלחה ואכמ"ל), ללמוד אודות העריכה התלמודית והחלק הסבוראי שידוע לנו שנכנס במקומות מסוימים לנוסח פנימה (וכפי שכבר העידו ראשונים), ובשאלה האם יש איזה משקל לדבריהם לא תרם חגי משגב מאומה.

    הטכסט של הכתובת הוא יותר נראה תחילתו של מפעל ספרותי מסוג זה שנעשה הרבה יותר מאוחר על ידי הרי"ף או על ידי הרמב"ם כל אחד בדרכו. והצגת הדברים בדרך שהצגת אותם משולה בעיני לחשיבה של אדם שניסה לעמוד על הסדר של הרמב"ם, וכאשר נתקל בראש הספר במילים: "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הניח תחילה שיש איזו למדנות דווקא בהנחת המילה "היסודות" בתיבה השניה, אך אחר כך עלתה בדעתו איזו "סברא נועזת מחודשת" שיש כאן איזה ראשי תיבות. ועל פי זה שמע אחד השומעים את הדברים ונפעם מהם, ואמר שמעתה צריכים אנו להתחיל ללמוד "מאימתי" מן ההתחלה בדרך של חיפוש ראשי תיבות. מובן שהעריכה של איזו קבוצת לומדים אנונימית בבית שאן אינה יכולה לתרום הרבה לשאלה. ואין לנו שום יכולת להביע דעה על איזה נושא אחר זולת זה שייתכן והשיקול של חכמי בית שאן בעת ההיא אולי היה כזה וכזה.

    אילו לא מצאנו סימוכין לרוב דברי הכתובת במקורות המצויים בידינו מדור דור, לא היה שום ערך הלכתי לכתובת. אך דווקא הידיעה שאנו יודעים אודות אותן הלכות ממקורות אחרים, יכולה לתת לנו להבין שמן הסתם מדובר באמת בתלמידי חכמים, ומשום כך קיימת גם אפשרות לדקדק בהלכות שהובאו בכתובת, כי הנוסח שלהם נכתב על כל פנים הרבה לפני שעברו הספרים שבידינו את גלגולי הסופרים שכלל לא ידעו באופן ישיר את שמות המקומות, ואת שמות הצמחים. וגם בדקדוקים אחרים מן הסתם יש לדברי אותם ת"ח ערך, במקום שהנוסח המסור בידינו מדור דור מאפשר פרשנות מחודשת שאותה ניתן גם לבסס על פי אי אילו מילים בכתובת, וכפי שעשה הרב לנדי.

    למעשה על ידי הדברים ששמת בכוונה תחילה בפיו שלא אותו אדם, יצרת רושם כאילו בעקבות הגילוי המרעיש של חגי משגב שאדם או כמה בני אדם שישבו בבית שאן ניסחו איזה כתובת תוך שימוש בשיקולים אסטטיים, אכן מעוררת מחשבה שעלינו לשנות את בית המדרש הישן ולהתחיל ללמוד "מאימתי" מחדש.

    אשר על כן אני מוצא לנכון להמליץ לך באמת ללמוד מחדש את "מאימתי" בצורה קצת שונה. ראה בספר ספורי חסידים של הגאון רבי שלמה יוסף זווין זצ"ל, אשר כתב על הרבי רבי זושא שטען שיש צורך לנקד את האות תו שבמילה מאימתי בחיריק ולא בפתח.

  2. הרב אליהו סולוביציק מאת

    הנה תגובתו של הרב דר' עזרא שבט:

    שיקולים אסטטים, מבחנה חזויתית רק שייך במקרה היחידי שהתושבע"פ נכתב בצורה כזו, בפסיפס רצפת תל רחוב.

    הוא חריג לגמרי מהקפידה של חז"ל לשמור את תושבע"פ מלהכתב.

    לעומת זאת, השיקול של הצגת משפטי ההלכה בצורה המקילה על הזכרון, כולל הקפדה על שוויון משקל בין ענפי המשפט (שהוא סוג של שיקול אסטטי) כל כך חשוב בעיני רבי, שכוחו גובר על בהירות המשפט. תוצאה לכך, למשל, כל מקום שהאמוראים מציינים שוויון לשוני מהרישא לסיפא, כגון "הכי נמי סיפא" "הא נמי סיפא" "תנא נמי סיפא". , הבא לתרץ אי-בהירות של המשנה. (יש 79לפחות כאלה בבבלי). היינו אסטטיקה של הטקסט, על חשבון בהירות התוכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *